הורידו... כן כן – הורידו את רף הציפיות

למה הילד שלך לא לומד בבית ואיך אפשר להגביר את המוטיבציה שלו ללמידה בתוך הכיתה ומחוצה לה?

נתחיל בשורה התחתונה. צריך להוריד את רף הציפיות מהילדים שלנו. אני יודע, צורת החשיבה הזו הפתיעה גם אותי עד לפני כמה שנים. הייתי בטוח שצריך להציב רף ציפיות גבוה, אפילו גבוה מאוד, שכן רף ציפיות גבוה הוא למעשה אמונה ביכולות של הילד ובאפשרות שלו להשיג כל דבר שהוא (או אולי אנחנו) רוצים. אגב – אני עדיין מאמין שילדים ומבוגרים יכולים להשיג כל דבר שהם רוצים, אבל רב המרחק בין אמונה בילד, ביכולות ובמסוגלות שלו לבין הצבת רף ציפיות גבוה, גבוה מידי ולפעמים אפילו בלתי אפשרי. את רף הציפיות הזה ילדים צריכים לבנות בעצמם ולעצמם, וזה כבר תהליך מתמשך שלוקח זמן ודורש מאיתנו המבוגרים סבלנות ואורך רוח.

נתחיל בדוגמה:

הילד שלכם בכיתה א' וקיבל שיעורי בית. הוא מושלם ויכול הכל, נכון? ואנחנו כהורים חייבים כמובן שהביצועים שלו יהיו כאלה ו"יעמדו בסטנדרט". אך מה קורה לילד שיושבים איתו על שיעורי בית ומבקשים ממנו לתקן, לשפר, להעתיק שוב או לסיים עוד עמוד בחוברת בהתאם להוראותיה של המורה? מה קורה כאשר משימה של 10 דקות הופכת למשימה של 45 דקות? האם ילד בכיתה א' מסוגל לשבת 45 דקות ולהתרכז בביצוע משימה? בוודאי שלא!

אז מה קרה כאן?

אולי השגנו את הביצוע שרצינו, אך האם השגנו מוטיבציה ללמידה? מה יקרה למחרת – כנראה שהוא יחזור מבית הספר ולא ירצה להכין את השיעורים. פעם באחת מסדנאות ההורים שהנחיתי סיפר אב על הבן שלו בכיתה ג': "כאשר הוא נכנס הביתה, הדבר הראשון שהוא אומר/צועק הוא אין שיעורים, אין מבחנים...". למה לו להכניס את עצמו שוב ל"בור" הזה של למידה והשקעה וויכוחים שוב. הוא כבר הבין מה עומד להתרחש בפעם הראשונה.... לחילופין אנחנו רואים ילדים שהופכים לתלותיים ולא יהיו מוכנים להתמודד עם משימות לימודיות בעצמם אלא רק עם עזרה ותיווך שלנו, ההורים. הם אומרים: "אמא, תעזרי לי, שבי איתי, אני לא יודע/ת לעשות את זה בעצמי". מה שהשגנו כאן זו הימנעות או לחילופין תלות. השגנו בדיוק את ההיפך מעצמאות וממוטיבציה ללמידה!

בעולם התחרותי בו אנו חיים הציפיות שלנו כהורים מהילד הן פעמים רבות ציפיות מוגזמות. אנחנו שולחים את  הילדים לאינספור חוגים כדי שיתפתחו וישתפרו, מלמדים אותם לקרוא בגיל 4, שולחים אותם לעוד ועוד play dates - ובקיצור ממלאים את לוח הזמנים של הילד כאילו והוא מנכ"ל של חברה. הציפייה שלנו מהילדים היא למושלמות, ציפייה להתנהג כמונו, כמו מבוגרים. אבל המבנה הביולוגי של המוח שלהם שונה משלנו, הם שונים מאיתנו בכל כך הרבה מובנים גם מבחינה קוגניטיבית וגם מבחינה מנטלית.

נראה שהסטנדרט לפיו אנו שופטים את הילדים הוא הסטנדרט האישי שלנו (אם אני מסוגל לעשות את זה, גם הילד שלי מסוגל לעשות את זה – תפיסה שהיא שגויה כמובן). ילדים לא מסוגלים לעמוד לאורך זמן במאמץ מכוון שהוא כ"כ גבוה, באינטנסיביות הזאת שאנחנו כמבוגרים כל-כך רגילים בה, וילדים שרף הציפיות מהם גבוה מידי הופכים לילדים (ולמבוגרים) נמנעים ותלותיים.

לסיכום

כל עוד הילד נמצא תחת סמכותנו, כל עוד הוא נתון למרות שלנו, יש סיכוי לא רע שהוא יציית, יבצע את מה שאנחנו מבקשים ממנו. אך מה קורה ברגע שמוטת השליטה שלנו יורדת, בגיל 10, 12 או 15, ברגע שאין פיקוח חיצוני? המשימות שכל-כך חשובות לנו מפסיקות להתבצע. לא יצרנו כאן "שוטר פנימי" ולא טיפחנו תחושה של אחריות. אין כאן מוטיבציה אלא ביצוע של המשימות הנדרשות ותו לא, והתחושה שלנו ש"הכל בסדר" עלולה להתנפץ לנו בפנים במוקדם או במאוחר.

מוטיבציה ללמידה ולמעשה לכל דבר אחר היא דבר שנבנה לאט, האיטיות, לא המהירות היא זו שמייצרות מוטיבציה פנימית. אפשר לדמות את המוטיבציה לריצה למרחקים ארוכים. המוטיבציה טבועה בנו. הרצון להשתפר, להיות יותר טובים, אבל ביחס לעצמנו. החופש והבחירה הם שמאפשרים את הריצה למרחקים ארוכים, הם שמאפשרים להתמודד עם אתגרים ולהמשיך על אף הקשיים והמהמורות בדרך, ובדיוק את זה עלינו לפתח ולטפח בקרב הילדים שלנו. באופן פרדוקסאלי דווקא סטנדרט נמוך יותר, דווקא ציפייה לבינוניות (וכן, אני יודע איך זה נשמע) הם המפתח למוטיבציה פנימית, לעצמאות ולהצלחה. את השאיפה למושלמות, את הסטנדרט הגבוה והבלתי מתפשר – את כל אלה ייצרו ילדינו בעצמם ולעצמם בעתיד, בהמשך הדרך. עלינו רק להיות סבלניים ולהאמין שזה מה שיקרה.

CONTACT  ADI LEVENKO

T: +972-52-8799382

E: adilevenko@gmail.com

  • Facebook

עדי לבנקו

מאמן קשב וריכוז ומאמן אישי.

מומחה לאסטרטגיות למידה.

מנחה סדנאות לתלמידים, מורים, הורים וסטודנטים.

החוחית 47, ראשון לציון

המייסדים 31, כפר-סבא

© 2018 by Adi Levenko.
Proudly created with Wix.com